Claude Monet jeune : caricatures, brume normande et lumière déjà impatiente

Contexte historique

נולד בפריז, שעוצב בידי הים, כבר לא ממש מתכוון להישאר צייתן

אוסקאר-קלוד מונה נולד ב-14 בנובמבר 1840 במספר 45 ברחוב לאפיט בפריז, בשכונה שכבר געשה חיים של מודרנה, לפני שמשפחתו היגרה לחוף נורמנדי. בלה הבר, נמל מסחרי תוסס ופתוח אל האוקיינוס האטלנטי, עיצב הילד באמת את ראייתו, הרחק מהסלונים המאובקים של הבירה. מחזה התורנים, המפרשים הנפוחים ברוח והשמיים העצומים בגווני אפור וכסף הפך לספר הלימוד האופטי הראשון שלו. בניגוד לתלמידים הצייתנים שהעתיקו גבסים בחדרים מחוממים, הנער הצעיר העדיף לרוץ על הרציפים ולצפות כיצד הערפל מטשטש את קווי המתאר של האוניות – שיעור בטשטוש שאף בית ספר לא היה מלמד אותו במידה כזאת של שירה.

הטבילה המוקדמת הזאת באווירה הנעה של הנמל מסבירה מדוע ציוריו העתידיים יסרבו בעקשנות לקו הנוקשה ולמתאר החד. נורמנדיה אינה רק רקע עבורו – היא מעבדה מטאורולוגית שבה לומדים שצורת החפצים תלויה לחלוטין באיכות האוויר המקיף אותם. בעוד בני זמנו מנסים לקבע את העולם בנצח סטטי, מונה מבין באינסטינקט שהכול זוחל, שהים משנה את צבעו בהתאם לשעה, ושציור פירושו ללכוד את הרגע המדויק הזה לפני שהוא נעלם. הרגישות החדה הזאת לתנודות האטמוספריות, שנרכשה בשוטטות במלח וברוח, תניח את היסודות הבלתי-ניתנים לערעור של מה שיהפוך לאימפרסיוניזם.

Style artistique

לפני 'הנימפאות', מונה משרטט קריקטורות של נכבדים: הגאון לפעמים מתחיל בלהציק קצת לשפמים

הרבה לפני שהחזיק את המכחול כדי ללכוד שקיעות, הצעיר מונה התפרסם בלה הבר כקריקטוריסט מבריק ופורה. רישומיו, שהוצגו בחלון הראווה של חנות הכלי-כתיבה גרבייה ברחוב דה פריס, הציגו את הנכבדים המקומיים באכזריות עליזה ששימחה את הציבור והציקה במקצת לקורבנות. הוא לכד את הפגם של שופט, את ההתנשאות של פוליטיקאי או את היהירות של בורגני בקו מדויק, עצבני וחסכוני, והוכיח כבר אז יכולת יוצאת דופן לתפוס את מהותו של פנים בכמה משיכות עיפרון. מקצועו של הדיוקן הלועג הזה הניב לו את הכנסותיו הראשונות ולימד אותו להתבונן באנשים לא כמודלים מרוממים, אלא כדמויות חיות, בלתי-מושלמות, ולעתים קרובות מגוחכות ברצינותן.

התרגול הזה של רישום מהיר וסטירי מפתח אצלו זיכרון חזותי יוצא דופן ויכולת לסנתז את המראה החיצוני מבלי להעמיס פרטים מיותרים. כשיעבור מאוחר יותר לציור, ההרגל הזה ללכוד את הרגע ישרת אותו עצומות בלכידת תנועת ההמונים בשדרות או בסערת הגלים. אפשר לומר שהקריקטורות שלו היו האימון הספורטיבי של עינו: הן חייבו אותו להיות מהיר, רלוונטי וחסר רחמים מול המציאות. גם אם מונה יכחיש בסופו של דבר את שנות השרבוטים הללו כדי להקדיש את עצמו לעניינים הרציניים של האור, בית הספר הזה של התבוננות אירונית נותר חקוק בדרך שבה הוא בונה תמונה - תמיד ישירה ונקייה מהעודף האקדמי.

Art & détails

Boudin דוחף את מונה החוצה: רעיון מצוין, אף שמזג האוויר הנורמנדי לא חתם על שום הסכם

המפגש עם אז'ן בודן בשנת 1858 מהווה את ההלם האמיתי שהסיט את הקריקטוריסט הצעיר מגורלו כצייר עיתונות. בודן, צייר שכבר היה מוכר בזכות שמיו וסצנות החוף שלו, התעקש לקחת את מונה לצייר בשטח פתוח, תוך שהוא מתעמת עם הרוח, הגשם הדק והקור הלח של חופי נורמנדי. עבור מתבגר שהיה רגיל לחום הנעים של הסטודיו או בתי הקפה, הדרישה הזאת לעבוד בחוץ נראתה בתחילה מטורפת, אם לא מייסרת. ואולם בודן פקח את עיניו לאמת מהותית: שום דבר אינו מחליף את ההתבוננות הישירה בטבע, שכן האור בסטודיו הוא מת לעומת האור שרוקד על העננים ומשתקף בשלוליות של מים מלוחים.

בהשפעת מנטור שלו, מונה זונח בהדרגה את השחור של העיפרון לטובת הרטט של הצבע, ומבין שהשמיים אינם רקע כחול אחיד אלא ארכיטקטורה משתנה של אדים וזוהרים. בודן מעביר לו את האמונה הזו שהנוף חייב להילכד ברגע היווצרותו, ללא תיקונים מאוחרים שהיו מקבעים את האווירה. שיעור הפלנאר הזה, שנלקח באמצע השחפים והמטיילים החגיגיים של טרוויל או לה הבר, משחרר סופית את לוח הצבעים של הצעיר. הוא מגלה אז שלצייר פירושו לא לשחזר בנאמנות חפץ, אלא לתרגם את הרושם החזותי הכולל של סצנה ברגע נתון – מהפכה רעיונית שמתחילה להתגבש כאן, תחת הכובעים העגולים והמטריות הסגורות.

Art & détails

נוף ברואל: הציור הידוע הראשון – כבר נוף שמביט הרחק מעבר לתקופתו

צויר בשנת 1858, "נוף ברואל" מסמן אחת מהניסיונות הרציניים הראשונים של מונה לתרגם לבד הציור את הבנתו החדשה את הנוף. ציור זה מתאר את עמק רואל, הממוקם בשערי לה הבר, בתעוזה קומפוזיציונית המפתיעה עבור אמן בן שמונה עשרה בלבד. כבר ניתן לראות בו את תשומת הלב המיוחדת שהוא מקדיש למסות הצמחייה ולשמיים התופסים חלק נרחב מהמשטח, כמעט מועכים את הכפר הקטן השוכן בקרבת האדמה. המשיחה עדיין מעט מהססת בהשוואה ליצירותיו העתידיות, אך הכוונה ברורה: לא מדובר בהכנת מלאי בוטני, אלא בהעברת תחושת המרחב והאוויר הזורם בין הגבעות.

מה שמרשים ביצירת הנעורים הזו הוא כבר הסירוב להחליק את החומר כדי להגיע לגימור חרסינה שכה רבו האקדמיה לאמנויות היפות. מונה מקבל שהציור ישמור על עקבות המחווה, שהעצים יהיו מרומזים בכתמים של ירוק וחום ולא מצוירים עלה אחר עלה. בהתבוננות בציור הזה, השמור כיום באוספים פרטיים או מוזיאונים, חשים את בקיעתו של שפה אישית שמעזה להעדיף את הרושם הכולל על פני הפרט האנקדוטי. זוהי ההוכחה המוחשית לכך שכבר מראשית דרכו, מונה ביקש פחות להעתיק את הטבע מאשר לשוחח איתו, וקיבל את הפגמים של ביצוע מהיר למען אמת הרגע הנלכד.

Art & détails

פריז, סדנאות ומפגשים: מונה לומד מהר, אך מסרב לחליפה הדוקה מדי

כשהגיע לפריז כדי להמשיך את לימודיו, מונה החל להתרועע קודם כל באקדמיה שווייצית, מקום פתוח וזול שבו אפשר לצייר מדוגמנית חיה מבלי לסבול את העריצות של המורים הרשמיים. שם הוא פגש חברים שיהפכו לשותפיו למאבק, ובמיוחד קאמי פיסארו ובהמשך ארמן גיויוֹמִין, כולם מונעים מאותו הרצון לצייר את החיים כפי שהם רואים אותם ולא כפי שהם אמורים להיות לפי כללי הקלאסיקה. לאחר מכן, הוא הצטרף לסדנה של שארל גלֶר, צייר אקדמי מכובד שהוראתו הנוקשה חנקה במהירות את ההתלהבות של הקבוצה. מונה, רנואר, בזיל וסיסלי למדו שם את הטכניקה הטהורה, את שליטת הרישום ואת האנטומיה, אך הם דחו במהרה את המיתולוגיה הקרה ואת הנושאים ההיסטוריים שכפה עליהם המאסטרו.

הפרידה מגלייר היא בלתי נמנעת, שכן הצעירים הללו מבינים שעתידם אינו טמון בשכפול דגמים עתיקים עטופים בטוגות, אלא בתיאור בני זמנם בעודם חיים. הם מתנגדים להיררכיית הז'אנרים המציבה את ציור ההיסטוריה בפסגה ודוחקת את הנוף למקום נחות. התקופה הפריזאית הזו היא מכרעת, משום שהיא הופכת את מרדם האינטואיטיבי לעמדה אסתטית עקבית: הם מחליטים לצייר את המודרניות – את התחנות, את הפרברים ואת הפנאי החדש – תוך שימוש בטכניקות שלמדו לשרת נושא חסר תקדים לחלוטין. בסטודיו המעושנים הללו ובמהלך הדיונים הנלהבים מתגבשת הקבוצה האימפרסיוניסטית העתידית, מוכנה להתמודד מול הסלון הרשמי.

Art & détails

נשים בגן וקמילי: המונה הצעיר חולם בגדול, לפעמים גדול מדי לכיס שלו

בשנת 1866 יוצא מונה לדרך עם פרויקט שאפתני במיוחד עבור אמן חסר פרוטה: "נשים בגינה" – יצירה בפורמט גדול שנועדה להותיר רושם עז בסלון. כדי להשלים את הציור, הוא חופר תעלה בגינת הבית שבו שכר בוויל-ד'אבריי, על מנת להוריד את הבד למטה ולצייר את החלק העליון ללא שימוש בסולם – התעמלות מוזרה שמגלה את האובססיה שלו לציור באוויר הפתוח באופן מוחלט. הדוגמנית היחידה היא קאמי דונסייה, בת זוגו, שמצטלמת תחת אורות שונים ובשמלות שונות, והופכת את היצירה למחקר מורכב של השתקפויות אור השמש על בדים לבנים החוצים את העלווה. השאיפה ברורה: להוכיח שציור דמויות יכול להיעשות בחוץ, עם אותה אמת זוהרת כמו נופים, ובכך לאתגר את המוסכמות המפרידות בין הז'אנרים.

למרבה הצער, חבר השופטים של הסלון בשנת 1867 דחה את היצירה באופן גורף, ושפט אותה כגסה מדי, גרועה-גימור ומזעזעת בשל היעדר הדוגמנות המסורתית בפנים ובבגדים. דחייה זו הטילה את מונה למצוקה כלכלית קיצונית, ואילצה אותו לחתוך את הבד כדי לצמצם את הוצאות המסגור ולחיות מתרומות של חבריו, במיוחד מהנדיב פרדריק בזיל. עם זאת, כישלון לכאורה זה הוא ניצחון אמנותי משמעותי: הציור שומר על אותה רעננות מדהימה, אותו רטט של אור המסתן דרך העלים, שאף צייר סטודיו לא היה מסוגל להמציא. "נשים בגינה" נותר מניפסט שקט של דרך ראייה חדשה, שבה הצל אינו עוד שחור אלא צבעוני, ושבה האישה הופכת למרכיב טבעי בין הפרחים והעצים.

Art & détails

מונה מנסה את המהלך הגדול עם "ארוחת הצהריים על הדשא" – הלחות תשפוט מאוחר יותר

במתחרה עם אדואר מאנה, שכבר זעזע את פריז עם "ארוחת הצהריים על הדשא" שלו, יוצא מונה ב-1865 ליצור גרסה מונומנטלית שנועדה להתעלות על קודמו בהיקפה ובמורכבותה האורית. הוא מדמיין סצנת פיקניק ענק ביער פונטנבלו, צוירה כולה בשטח פתוח, עם כחמש עשרה דמויות בגודל טבעי הפרושות במפתן שטוף שמש. בסיועו של בזיל, שלעיתים משמש לו דוגמן וגם תמיכה לוגיסטית, מונה עובד בתזזיתיות מטורפת, משוכנע שבידיו הכרטיס הניצחוני אל הסלון הרשמי. מטרתו היא להוכיח שניתן לטפל בנושא קלאסי של מפגש כפרי בספונטניות ובבהירות של אוויר פתוח, ללא כל צורך בתחבולות סטודיו.

אך למרבה הצער, המיזם נקטע בשל מגבלות מעשיות ואקלימיות: הבד העצום היה קשה לטיפול, האור השתנה במהירות רבה מכדי ללכוד אותו באופן אחיד, והלחות של היער החלה להרטיב את הצבע הטרי. מונה נאלץ לנטוש את הפרויקט הבלתי גמור, והשאיר אחריו שברים יפהפיים המפוזרים כיום במוזיאונים שונים, ובהם מוזיאון ד'אורסה. הקטעים ששרדו מגלים שליטה מדהימה בכתם הצבעוני ויכולת לבטא את שקיפות האוויר, המבשרות כבר את הקומפוזיציות האימפרסיוניסטיות הגדולות. אם "הארוחה על הדשא" של מונה הייתה כישלון מעשי, היא נותרת ציון דרך תיאורטי חיוני, המוכיח כי מנגנון ההיסטוריה הגדול יכול להיות מוחלף בפשטותה של אמת אחר צהריים קיצי.

Décoration intérieure

מהנעורים ועד Impression, soleil levant: הערפל נכנס לבמה והמילה אימפרסיוניזם מגיעה

כל אותם שנים של לימוד, סירוב וניסוי מתנקזות לבסוף לאותו בוקר ערפילי ב-1872 בלה האבר, שבו מונה צייר את "Impression, soleil levant". עם שובו לעיר הולדתו, הוא מגלה מחדש את הנמל התעשייתי השטוף באווירה כתומה-אפרפרה, תוצר של שריפת פחם המעורבבת באדי הים. בכמה משיחות מהירות וזורמות, הוא מנציח לא את הנמל עצמו, אלא את הרושם החזותי שהוא יוצר בשחר, עם סירות רפאים ודיסקית שמש הנאבקת לחדור את הערפל. ציור זה, רחוק מלהיות סקיצה רשלנית כפי שטענו מתנגדיו, הוא המימוש המתבקש של כל נעוריו: הסינתזה המושלמת בין התבוננותו החדה של הקריקטוריסט לבין הרגישות האטמוספירית של צייר הנופים שהוכשר בידי בודן.

בתערוכה של 1874 שארגנו האמנים שנדחו על ידי הסלון, הציור הזה העניק בלי כוונה את שמו לתנועה כולה, בעקבות ביקורת לועגת של לואי לרואה, שדיבר על "אימפרסיוניזם" כדי ללגלג על הסגנון הלא-גמור הזה. באירוניה של ההיסטוריה, העלבון הפך לדגל והכתיר את הניצחון של שיטתו של מונה הצעיר לאחר מותו. המסלול הזה, מסמטאות האבר ועד ההכרה הבינלאומית, מראה כיצד רצון עז לצייר את המציאות כפי שהיא מורגשת, ולא כפי שהיא מקודדת, הצליח לשנות את מהלך ההיסטוריה של האמנות. מונה הזקן של הנימפאות מעולם לא היה קיים בלי האיש הצעיר העקשן הזה, שהעדיף את האמת של הערפל על פני השלמות של הקווים האקדמיים.

Pour continuer la visite

מקורות, אוספים ודרכים שבאמת קשורים לנושא

כמה הפניות שימושיות לאימות המידע, השוואת תמונות חופשיות והמשך הקריאה – מבלי לסטות למוזיאון שלא ביקש זאת.